הטאו של ההורות

הרבה דיברנו על בודהיזם ולא מספיק על הטאו, אבל הזן הוא לא זן ללא הטאו.

הזן התפתח בסין לפני אלף וחמש מאות שנה, כמזיגה בין הבודהיזם ההודי והטאו הסיני, ולמרות שהוא נקרא "זן בודהיזם", מה שקופץ לכולם בראש כשאומרים "זן", כלומר ההתנהלות הרגועה, הנינוחה אולי על גבול האדישות, נוצרה דווקא בגלל ההשפעה של הטאו. 

אז למה קוראים לזה "זן בודהיזם" ולא "זן טאו"? אולי כי זה בדיוק האופי של הטאו. לא באמת אכפת לו. הוא לא מחפש הגדרות, לא מחפש שיכירו בו. הוא בכלל לא מישהו או משהו מוגדר. שקט, אבל נוכח. לא מחפש תשומת לב, אבל קיים סביבנו בכל רגע, וכל פעם שתנסה להסביר אותו לא תצליח. 

כמו להכניס יד לתוך נהר ולנסות לאחוז. בכף היד יישארו רק כמה טיפות, אבל הנהר ימשיך לזרום. לא תוכל לתפוס אותו. 

התיאור שאולי מגיע הכי קרוב למשמעות הטאו הוא "שטף הקיום" שזורם סביבנו, או יותר נכון, שאנו זורמים בתוכו, גם אם אנחנו בוחרים להתכחש לכך. 

וכאן הדגש של הלימוד הזה. ההכרה בזרימה הטבעית של החיים והשינוי המתמיד של הקיום, ובעיקר הקריאה לא להתנגד לזרם. זוהי מהות תורת הטאו.

לדעתי הטאו זר יותר לאזניים מערביות פשוט כי הוא מכוון לסוג התנהלות שהיא הפוכה לגמרי ממה שמלמדים אותנו כל חיינו. 

תרבות המערב תמיד עסוקה בלעשות. אין בזה רע, הרי אני מקליד את המילים האלה עכשיו ואתם קוראים אותן על המסך רק כי הרבה אנשים במשך דורות בחרו לעשות, לעשות ולעשות, אבל לפעמים, מרוב טכנולוגיה, אנחנו שוכחים שאנחנו יצורים טבעיים. שאנחנו חלק מהטבע, לא מעליו. 

ואין מקום בו רואים את זה יותר מאשר בהורות.

הרי גם להורות אנחנו מתייחסים כעשייה, והרבה עשייה. אנחנו שוכחים שיש הרבה תהליכים טבעיים, שאמנם כן דורשים אותנו, אבל יותר דורשים שנהיה שם, שנזרום איתם, ולאו דווקא ש"נעשה".

לדוגמה, אנחנו חושבים שאנחנו "עושים" ילדים, אבל למען האמת, למרות שיש כאלה שיעדיפו לא להודות בזה, ה"עשייה" שלנו שם די מצומצמת... בכלל, הריון זאת דוגמה נהדרת. הטבע עושה את שלו. אנחנו צריכים בעיקר לחכות. ולנשום.

ועדיין, המשפט הטאויסטי הידוע "עשה באפס מעשה והכל מעצמו יעשה" גורם לאנשים מערביים לנוע באי נוחות בכיסא,  ולמה? כי אנחנו מפחדים לאבד שליטה. או יותר נכון, אנחנו מפחדים להודות שמעולם לא הייתה לנו באמת שליטה. 

החיים קורים, ואנחנו לא שולטים בכל מאפיין שלהם, בכל אירוע שמתרחש, או בכל קושי שעולה לנו או לילדים שלנו.

וגם אם הכל יהיה בסדר, עם הזמן ועם הגיל, הילדות יהפכו להיות מרכז החיים של עצמן, והמקום שלי כאבא ישתנה. אני אהיה שם פחות, גם בזמן וגם בחשיבות שהן יתנו לי, ואוכל עוד פחות להשפיע על חייהן.

זאת המציאות.

אז איך מתמודדים עם זה? 

הבודהיזם ינתח את התודעה שלנו, יסביר את הסיבות לסבל, יגיד לא להיאחז באשליות ויציג תיאור מפורט לדרך הנכונה לפעול. 

והטאו? הטאו יגיד לזרום.

פשוט לזרום.

זה לא שאנחנו לא נדרשים לפעול כלל בהורות, אבל איך אומרים - הכל בחיים צריך במידה, ולפעמים צריך גם לדעת לקבל את העובדה שלא על הכל אנחנו יכולים להשפיע, בטח לא על דברים שכבר קרו. לפעמים צריך פשוט לזרום עם המציאות ועם מה שהיא מביאה איתה. 

הטאו מלמד אותנו שלהיות הורים זה יותר כמו לגדל פרח, מאשר לבנות בניין. 

לטפח. להזין. לתמוך.

ולזרום.