מקור הסבל

אני מתעורר בבהלה, ולא מבין מה קורה סביבי.

אני שומע בכי וזעקות שבר כה נוראיות שיכולות להגיע רק ממעמקי ליבה של ילדה בת ארבע. מתוך שרעפי השינה אני מנסה להבין מה קרה, ותוך כדי שאני מרים את עצמי בכח מהמיטה, הצעקות מתחדדות למילים ואני שומע אותה חוזרת וקוראות בכאב:

"איפה הפופיט שלי???"

במאמר מוסגר, למי שלא מכיר את האופנות העדכניות בתחום ה-איך-להוציא-כסף-מהורים, צריך להגיד שפופיט הוא מעין לוח סיליקון עם בועות, שכאשר לוחצים עליהן הן מיד עוברות לצד השני של הלוח תוך כדי שהן משמיעות צליל של "פופ", ומכאן שמו. בהיבט הזה המשחק הוא מאוד "זן". אין בו שום דבר מעבר למהות שלו, והשם שלו מעיד בדיוק על אותה מהות. "פופ".

אבל אני לא חושב על זה. אני לא חושב בכלל. נקרעתי משינה עמוקה ותוך כדי שאני מנסה לגרום לילדה להיות יותר בשקט ולא להעיר את כל הבית, אני מנסה גם להבין על מה המהומה.

היא לא מוצאת את הפופיט שלה.

פופיט? איזה פופיט?

אני נזכר במעורפל שאתמול היא קיבלה פופיט. ולפי מה שניתן להבין מהתגובה שלה, שנופלת רק במעט מביקוע גרעיני, נראה שהיא לא מוצאת אותו עכשיו.

הבנתי.

פופיט שעד אתמול לא היה חלק מחיינו הפך עכשיו לסיבת האומללות הנוראית הזו.

גם אם מישהו היה לומד בודהיזם במשך עשרים שנים, הוא לא היה מקבל הדגמה טובה יותר לנכונות ההסבר הבודהיסטי על מקור הסבל: אנחנו נאחזים בדברים, וכיוון שהכל משתנה כל הזמן ואנחנו לא מוכנים לקבל את זה, אנחנו סובלים, ועד שלא נתעורר ונבין את זה, אנחנו נמשיך לסבול. ובמקרה שלנו:

שלשום אין פופיט.

אתמול יש פופיט.

היום אין פופיט.

סבל גדול.

אני מנסה לדבר עם הילדה ולהסביר לה את זה, אבל כיוון שאני עדיין חצי ישן אני בעיקר שומע את עצמי ממלמל בטונים שונים. אני מנסה הכל. להרגיע, לנחם, לשכנע, לנזוף, ותוך כדי שאני מדבר חולפות בראשי תמונות של כל מיני "פופיטים" שאני עצמי נקשרתי וקשור אליהם. נכסים פיזיים שנאספו, הישגים שהושגו ושאיפות שנשאפו, רצונות, מאוויים, וחוויות שחוויתי ואני רוצה לשחזר. היאחזות והשתוקקות. השתוקקות והיאחזות.

מקור הסבל.

בסוף היא מתעייפת ונרגעת ואני חוזר למיטה.

אני רק רוצה לחזור לישון. אבל לא יכול.

הצעקות שלה כבר לא מהדהדות באזני, אבל המחשבות שלי ממשיכות להדהד בראשי.

כמה "פופיטים"... כמה סבל...

אני לא יכול לחזור לישון, אני מבין עכשיו.

אני צריך להתעורר.