המקל

לא תמיד אני מסכים עם כל דבר שמורי זן אומרים.

למען האמת, לפעמים מורי זן אומרים דברים שיכולים ממש לעצבן אותי, כמו למשל הציטוט הזה ששמעתי פעם:

"העולם הזה מסובך מאוד, אבל אם אינך יוצר דבר העולם אינו מסובך.

כיצד לא ליצור מסובך? אל תיצור דבר. רק מרגע לרגע עשה זאת".

הכוונה כאן היא לא בהכרח יצירה פיזית, אלא יצירה של מחשבות, דאגות ופחדים שלא באמת מבוססים על המציאות. כאלה שאנחנו יוצרים בראשנו, וככה סתם מסבכים לנו את העולם.

בהקשר הזה, אם אני חושב על ילדים, אין ספק שה"יצירה" של המחשבות והדאגות עבורם בהחלט עושים את העולם שלי יותר מסובך... אבל האם צריך לוותר על זה? ממש לא.

להיפך, לדעתי זה אפילו הכרחי. הרי אם לא אדאג שלא יהיה לילדות שלי מה לאכול בבית הספר, מה הסיכוי שבכלל אצליח לקום בבוקר להכין סנדויצ'ים?

אז הסיבוך הזה, או הסבל הזה, לפעמים נדרש כדי להניע אותנו.

אם כך, אולי לא צריך כל הזמן לנסות לברוח מהסבל או להשתחרר ממנו?

ובכלל, אולי קצת סבל דווקא עושה טוב בעולם? הרי גם יצירה גשמית כמו מוצרים וחפצים דורשת "יצירה" בתודעה: היוצר צריך לדמיין את התוצר הרצוי, להיאבק עם ניסיונות כושלים, להמשיך לנסות, שוב ושוב עד שהוא יצליח.

במידה מסוימת, הסבל הוא מה שמניע את העשייה היצירתית, את כל התוצרים של התרבות האנושית. גם מורי הזן גם הם נהנים מאותה יצירה מושמצת, כשהם לבושים בגלימה מסורתית יפה ואוחזים מקל עץ מגולף שמסמלים את תפקידם.

אז אולי הכיוון שהזן מנסה להראות לא רק קשה להשגה, אלא ממש מתעלם מהמציאות?

הלכתי זמן מה עם המחשבות האלו, וכשהייתה לי הזדמנות, בשיחה עם מורת זן, כאשר היא יושבת לבושה בגלימה המסורתית ואוחזת במקל הזן, הצגתי (שלא לומר הטחתי) בפניה את הטיעון המבריק שלי:

"אומרים שיצירה מובילה לסבל, אבל בלי לסבול אי אפשר ליצור. לכן סבל הוא חשוב! בלי סבל אפילו לא היה לך את המקל הזה!" סיימתי בנחרצות, מצביע על המקל שאחזה בידה.

המורה דווקא לא נראתה כל כך נרעשת מהטיעון שלי.

היא הביטה במקל, משתהה קצת, ואז הסתכלה עלי ועם חצי חיוך קטן, שאלה: "אתה חושב?"

הרגשתי כאילו מישהו העלים את הרצפה מתחתי.

התגובה הקטנה שלה כל כך הוציאה אותי משיווי משקל תודעתי, שבאותה מידה היא הייתה יכולה לתת לי מכה בראש עם המקל.

הייתי כל כך בטוח במה שאני אומר שבכלל לא חשבתי שזו יכולה להיות רק החוויה שלי, רק "מחשבה" אישית ולא איזו עובדה מוחלטת או חוק טבע.

היופי היה, שעכשיו, כשהפסקתי להחזיק כל כך חזק בדעה שלי, יכולתי להקשיב להמשך התשובה שלה.

היא הרימה את המקל וסיפרה שהיה לה פעם תלמיד שהגיע לריטריט ארוך של כמה חודשים. מדובר בריטריט קשה מאוד, היא אמרה, וכדי להישאר ממוקד (או שפוי...) מה שהוא היה עושה בין המדיטציות זה להכין מקלות זן.

"הוא הכין הרבה מקלות. הוא הכין גם את המקל הזה" היא אמרה וחייכה, "אני אוהבת אותו, זה מקל טוב".

אבל הוא לא סבל, היא הוסיפה, הוא פשוט היה מכין מקלות. היא הייתה רואה אותו בין התרגולים יושב ומגלף לו.

יושב ומגלף.

רק מגלף.

---

יצירה בכלל, והכתיבה בפרט תמיד היו מקושרות אצלי לסבל, ולו במעט. אבל בפעם הראשונה שהתיישבתי לכתוב אחרי השיחה הזו, פשוט ישבתי, וכתבתי.

רק כתבתי.

אולי מתישהו אני אצליח ליישם את התובנה הזו גם עם הילדות שלי.

רק לקום בבוקר.

רק להכין סנדויצ'ים.

רק להיות אבא.