כששמעתי בפעם הראשונה על נזירים שמתבודדים בהרים רחוקים ומתרגלים מדיטציה, חשבתי לעצמי שזאת קצת רמאות. הרי בחיים אין באמת מצבים שבהם אתה לגמרי לבד, אז מה בדיוק הם מתרגלים שם?
לשבת בעמק מוריק למרגלות הר נישא, כשאתה מתבונן במפל מים זורם וברקע נשמעים ציוצי ציפורים, הרי זה כבר ממש רגל אחת בתוך ההארה...
אבל לנסות לעשות אותו הדבר למרגלות הר של כביסה, כשאתה מתבונן במיץ שנשפך מהשולחן לרצפה וברקע נשמעות צווחות של ילדים, זה כבר משהו אחר לגמרי.
הרבה פעמים אני מרגיש שרוב הקשיים בחיים שלי נובעים מכך שאני לא לבד בעולם, ושאם לא הייתי צריך להתחשב, לוותר או לדאוג לאחרים היה לי הרבה יותר קל.
אבל זאת אשלייה, ואחת הגדולות שיש.
האמת היא, שגם אם ישימו אותי לגמרי לבד, חוסר השקט וחוסר שביעות הרצון עדיין יופיעו, ולכן התרגול עוסק הרבה בעבודה פנימית, על איך אני תופס ומגיב לאנשים אחרים.
וחוץ מזה, אין מה לעשות. בין אם אני רוצה או לא, החיים האנושיים הם חיים חברתיים. אדם לא באמת מסוגל לשרוד, שלא לדבר על לחיות חיים מלאים, כשהוא לגמרי לבדו לאורך זמן.
ממזון ועד שיחה טובה, אנחנו תלויים באנשים אחרים.
אז אני שואל את עצמי, מה הם עושים שם בהרים?
למעשה, הנזירים לא באמת נמצאים שם לבד. הם חיים בקהילות ומנזרים שנועדו לתמוך בחיי היום יום ובתרגול. כן, יש כאלה שמתרגלים בבדידות תקופות מסוימות, אבל זה לא עיקר התרגול.
בפועל, החיים בחברת אנשים אחרים טבועים עמוק בתרגול הבודהיסטי, עד כדי כך שקהילת המתרגלים, הסנגהה, נחשבת לאחר משלושת עמודי התווך של המתרגל.
וזה נכון גם למי שלא חי במנזר.
כשהתחלתי לתרגל, תרגלתי לבד, בבית. בשלב מסויים עברתי גם לתרגל עם קבוצה, וגיליתי שבדיוק כמו בספורט או בלימודים, התרגול בקבוצה תומך בתרגול של היחיד, ולהיפך.
לפעמים זה תרגול קשה שאתה צולח כי יש עוד אנשים איתך בחדר, לפעמים זה פשוט להגיע כי הבטחת גם לאחרים ולא רק לעצמך, ולפעמים זה מחלחל גם לחיי היומיום - שיחה טובה, התייעצות על קושי בחיים האישיים או שיתוף בהתלבטות על החלטה שצריך לקבל.
ג'ואנג דזה, מגדולי ההוגים הדאואיסטים, אמר פעם "כשתופסים את הדג, שוכחים את הרשת, כשתופסים את הארנבת, שוכחים את המלכודת. שתופסים את הרעיון, שוכחים את המילים. איפה אמצא מישהו ששכח את המילים, להחליף איתו מילה?"
מאז ששמעתי את הסיפור הזה שאלתי את עצמי - על מה ידברו האנשים האלה, שהצליחו לשכוח את המילים?
עכשיו אני יודע את התשובה.
הם ידברו על ציפורים ועל ילדים, על עבודה ועל טיולים, על מקומות חנייה ועל נדרים. על הריטריט הקודם והריטריט הבא.
פשוט ידברו.
זאת בדיוק הסנגהה. חברים לדרך.
גם מחוץ לסנגהה יש לי שותפים לתרגול.
משפחה וחברים שמלווים, תומכים ועוזרים להתמודד עם האתגרים של החיים בכלל וההורות בפרט, ובייחוד אשתי, שותפה אמיתית לדרך, שמעשירה את חיי ומלמדת אותי, שתומכת בי, שדוחפת כשצריך ועוצרת כשצריך, שאני יכול לפנות אליה תמיד בשביל עצות והכוונה, שיודעת איך לדייק את התרגול שלי, גם של הזן וגם של האבהות.
ולכן אני שמח מאוד שאני לא לבד בעולם.
ולכולם, ובייחוד לה, אני רוצה לומר - תודה.
Comments