בין תיאוריה למעשה

שבת בבוקר. אני יושב לי בשלווה ובשקט וקורא ספר על כתבים בודהיסטים מוקדמים. הילדות בסלון לידי באווירת בוקר רגועה. אוכלות, משחקות ומבחינתי בעיקר נותנות לי לקרוא.

בשלב כלשהו הבת האמצעית מתחילה להציק לקטנה.

אני מרים את העיניים מהספר, מבקש שהיא תפסיק וממשיך לקרוא. היא מתרחקת מעט, אבל אז חוזרת שוב, מתקרבת לקטנה, חדורת מטרה. אני ממשיך לקרוא, ומנסה גם להיות מודע לסיטואציה שמתפתחת סביבי. היא ממשיכה להציק. אני מעיר לה שוב, אבל היא ממשיכה בשלה עד שבסוף זה מתפוצץ. אני מתחיל לכעוס עליה, היא עונה לי ואנחנו מתחילים להתווכח. הטונים עולים, ואני חותך את הוויכוח ושולח אותה להירגע בחדרה. היא הולכת בזעם תוך כדי שהיא מסבירה לי מה היא חושבת על זה, ואילו אני מנסה לשגר לכיוונה עוד כמה אמירות חינוכיות אותן היא כבר בכלל לא שומעת.

הדלת נסגרת אחריה.

למראית עין ומשמע אוזן חזר לו השקט, ובניסיון לחזור לשלווה, אני מפנה את מבטי לספר ומנסה להמשיך לקרוא. אני עדין מרגיש כעוס, דפיקות הלב מהירות מכרגיל, אני לא מרוכז, חצי כועס על ההתנהגות של הילדה וחצי כועס על התגובה שלי, כשפתאום אני שם לב מה בדיוק אני קורא: "הדרשה על הכנעת הכעס" מאת הבודהה.

לא פחות ולא יותר.

נו, אני אומר לעצמי, בוא נראה מה הוא מציע.

'יש לפתח חמלה וכוונה אוהבת כלפי מושא הכעס'. טוב. הרי ברור שאני אוהב אותה, היא הבת שלי. מה עוד? אני ממשיך לקרוא. 'יש לפתח איזון נפשי כלפיה', 'לא להפנות את התודעה כלפיה'. אני קורא שוב, שורה אחר שורה, מנסה לחשוב איך ליישם את זה. אני ממשיך לקרוא את ההנחיה האחרונה: 'יש לזכור שהיא תוצר של פעולותיה'. אני מוצא את עצמי מנתח בראשי את המצב, חושב על הפעולות שהובילו אותה ואותי למצב הנוכחי. הופך במילים, מקווה שהן יחדרו, שאני אבין, שאני ארגע.

ואז אני מבין מה קורה פה.

כל הניתוח התיאורטי הזה מרגיש לי מנותק מהמציאות.

ברור שהתיאוריה חשובה. היא עוזרת לנו להבין את המציאות, לראות אותה באופן נכון, לזהות מצבים כשהם מתרחשים. אבל בלי מעשים, להבנה תיאורטית אין שום משמעות. כמו עכשיו. איך בדיוק עוזר לי לשבת ולקרוא על כעס, כשאני כועס כאן והבת שלי כועסת בחדר ליד?

זאת בדיוק הסיבה שבזן שמים דגש על תרגול מעשי, לפעמים יותר מהלימוד התיאורטי. לזה מתכוונים שאומרים שאי אפשר להיות שבעים רק מקריאה של תפריטים. וזו גם הסיבה שהרבה פעמים תשובות לשאלות של מורה זן יכולות להיות מחוות מעשיות פשוטות ולאו דווקא תשובות אנליטיות מנומקות.

יש הרבה חוכמה בספרים, אני מבין, אבל המציאות מורכבת ממעשים.

מה השאלה שאני נשאל עכשיו. ומה התשובה?

אני מניח את הספר מידי, קם, ניגש לחדר שלה, מרים אותה ומחבק. חיבוק ארוך, עוטף.

היא משיבה לי בחיבוק חזק, שנמשך ונמשך עד שהיא שואלת "אבא, מה אתה עושה?".

ואני עונה בפשטות "רק רציתי להגיד לך שאני אוהב אותך".