הסמסרה של ההורות

הסמסרה. אותו גלגל של מחזורי לידה, מוות ולידה מחדש, בו כלואה הנשמה במסע ללא התחלה וללא סוף, דרך עוד ועוד תקופות חיים, ללא מפלט, ללא מזור.

לי אישית אין מושג מה קורה אחרי החיים האלה, ותמיד היה לי קצת מוזר לראות אנשים שבטוחים שהם יודעים, אבל לא צריך להאמין בגלגול נשמות כדי לראות איך כל אחד מאיתנו נושא משאות שהתהוו עוד לפני לידתו, ובתורו מעביר אותם הלאה לדורות הבאים: להיקרא על שם מישהו שלא הכרתי, עם כל המשקל של איך הוא חי ואיך הוא מת. לפחד מאנשים שמעולם לא פגשתי. להאמין בדברים שלא למדתי בעצמי, לרצות דברים שלא חסרתי. כמה מזה שלי וכמה קיבלתי? כמה העברתי הלאה?

הסמסרה של ההורות.

פחדים, חששות ושאיפות של דורות אין ספור, נדחסים לפרק חיים אחד בו אני רק רוצה לעזור לילדות שלי, אבל בפועל אני מגן עליהן מקשיים שהן כלל לא יחוו, או נלחם להבטיח להן דרך שהן עדיין לא בחרו, בעוד מעשי רק ממשיכים את התנועה ומניעים את הגלגל, בכל פעם שאני מבלבל בין דאגה לפחד, בין תמיכה לדחיפה ובין עזרה לכפייה.

הבודהה לימד כיצד ניתן להשתחרר מהסמסרה על ידי טיפוח התבוננות שמובילה להבנה של מקורות הסבל ושל הסיבות למרדף האינסופי, ועל ידי תרגול של אורך חיים מיטיב, מאוזן, ומודע.

גם מהסמסרה של ההורות אפשר להשתחרר. להיות חופשי לראות את הדברים כפי שהם, בייחוד את עצמי. להבין שהילדות שלי הן לא אני. להכיר באמת בארעיות של החיים, וכך לחיות את הזמן שלי איתן במלואו. להיות שם עבורן, ולתת להן לחיות את חייהן ולא את חיי. לתמוך, לסייע, להכווין ולהעביר הלאה חכמה ואהבה במקום חרדות וחששות.

כן, אני יודע שזה אפשרי.

יום אחד אגלה איך.

בינתיים אני ממשיך לתרגל.