זן במבחן

לפעמים אני מוצא את עצמי בתנאים קיצוניים, מאתגרים ולא שגרתיים, שממש מעמידים את התרגול שלי במבחן. נניח למשל, סוף אוגוסט עם הילדות.

במצבים כאלה, אני מנסה לראות איך התרגול בא לידי ביטוי, האם אני מצליח להתנהג ולהגיב כמו שהייתי רוצה – להיות שקול, שווה נפש, רגוע, אבל... איך לומר... לא תמיד התוצאות מרנינות...

הרבה פעמים אני מרגיש בדיעבד שהייתי יכול להגיב טוב יותר, מכיל יותר, ואז אני שואל את עצמי:

"זה זן זה?"

אבל אני לא באמת יכול לדעת. הרי אם המצב שאני נמצא בו באמת כל כך שונה מחיי היומיום הרגילים שלי, איך אני יכול לדעת אם אני מגיב טוב או לא? אולי התרגול לא עוזר, ואולי להיפך - בלעדיו הייתי אבוד לגמרי ומגיב הרבה יותר גרוע...

למען האמת, זה ממש לא משנה.

אין קו סיום, מדליה או ציון שאני מצפה לקבל אם התרגול יהיה מוצלח. זאת לא הכנה לאולימפיאדה או אימון לקראת קרב. כי הרי גם אם פתאום יגיע רגע בו הכל יראה לי צלול, ואני אתנהל בצורה המושלמת ביותר, הרגע הזה בסוף יעבור ויחלוף, ואחריו יגיע רגע אחר לגמרי...

כמובן, ברור שאם אני אצטרך פתאום, נניח, לברוח מאיזה אריה רעב, או לרדוף אחרי ילדה קטנה שמחליטה לשחק מחבואים באמצע קניון, כושר גופני טוב וגם קצת זן יכולים לעזור לי, אבל באופן עקרוני, התרגול הרי לא נועד להכין אותי לרגע מסויים.

אפשר להגיד, שהתרגול יותר דומה לשינה, או תזונה. אני לא יכול לאגור שעות שינה ואז לא לישון שבוע. אני לא יכול לאכול עכשיו ממש בריא ואז לאכול גרוע או להפסיק לאכול בכלל.

כך גם התרגול.

אני לא יכול לצבור אותו, וגם אם אעשה אותו בצורה מושלמת לא אוכל לעולם לסיים אותו, אז במקום זה הוא פשוט הופך להיות חלק משגרת החיים שלי. הרגל שמזין ומאתגר אותי במנות קטנות.

וכך, האירוע הקיצוני או התקופה החריגה בסוף יעברו, אבל המבחן של התרגול, של עצמי, יימשך. בשגרה. ביומיום.

כל יום אני נוסע לעבודה. האם אני עדיין זוכר להתחשב באנשים אחרים בדרך?

כל יום אני שואל את הילדות שלי איך היה בקייטנה, בגן או בבית הספר. האם אני באמת מקשיב למה שהן עונות?

כל יום אני עושה דברים שיכולתי לעשות טוב יותר. האם אני רואה את זה?

האם אני לומד מזה?

האם אני ממשיך לנסות?

זה המבחן האמיתי.

זה התרגול.