אחת השאלות הפילוסופיות הגדולות, היא האם טבע האדם טוב מיסודו או רע מיסודו. אני דווקא חושב שהתשובה היא אחרת לגמרי: טבע האדם קנאי מיסודו.
את המשפט "זה לא הוגן" ילדים משמיעים מהרגע בו הם יודעים לדבר, ולדעתי הם חשים אותו גם לפני כן, הרבה לפני שהם מבינים מושגים כמו "טוב" או "רע".
בזמן האחרון אני מרגיש שהבית שלי מוצף במשפט הזה, שמגיע כל פעם מילדה אחרת. אני מתוסכל מאוד, בעיקר כי אני מבין שעד עכשיו לא מצאתי את הדרך ללמד אותן איך לא לקנא.
צריך להודות על האמת, גם למבוגרים זה קשה לא פחות, אבל אני באמת מרגיש שאני יודע לשמוח בשמחתם של אחרים על הצלחותיהם והישגיהם, ולא הולך כל היום וממלמל לעצמי "זה לא הוגן, זה לא הוגן".
אז איך עושים את זה?
אני חושב על זה כבר כמה שבועות, ועדיין לא הצלחתי למצוא תשובה.
כיוון שהכתיבה היא דרך עבורי לעבד את התרגול, וכיוון שהרבה פעמים רעיונות לכתיבה עולים לי אחרי שיחות עם הילדות, החלטתי פשוט לשאול אותן.
התחלתי עם הקטנה.
ישבנו שנינו בארוחת ערב, בזמן שהאחיות הגדולות שלה לא היו בבית, ואמרתי לה: "אני רוצה לכתוב משהו, ואני קצת תקוע. את יכולה לעזור לי?"
"מה, לאבא-זן?"
"כן"
"אוקי, תשאל"
"איך מלמדים לא לקנא?"
"לא יודעת".
"אבל זה מאוד חשוב, אז איך עושים את זה?".
"לא יודעת".
"אני מאוד רוצה לכתוב על זה, אני חושב על זה כבר כמה שבועות, אבל אני לא יודע מה לכתוב".
"אה, בסדר, אז תכתוב על זה שבבוקר, הבת שלך הייתה עצובה כי האחיות שלה נסעו על אופניים לבית ספר, והיא לא, והיא קינאה"
חייכתי. "אוקי, ו...?"
"ואז אמרת לה לא לקנא, כי זה מעצבן אותך."
"רגע, מה??"
"מה?"
"את חושבת שהסיבה שאני רוצה שלא תקנאו זה כי זה מעצבן אותי?"
"כן".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... הפער גדול משחשבתי...
עצרתי לרגע והסברתי לה למה זה כל כך חשוב לי. הסברתי לה שקנאה תמיד תמצא לה יעד – תמיד יהיה מישהו עם "יותר", בין אם זה נכסים, חוויות, מוניטין, או כל דבר אחר, וההתבוננות בחיים באופן הזה, של "לו יש יותר ממני", מובילה רק לאומללות.
סיימתי את ההסבר ואמרתי "נו? אז איך מלמדים את זה?"
"לא יודעת אבא, אני רק ילדה."
אמרה והמשיכה לאכול.
בהמשך הערב, הגיעו שתי הילדות הגדולות הביתה. בזמן שהכנתי להן אוכל סיפרתי להם על האתגר היצירתי-חינוכי שלי, וביקשתי עזרה.
השיחה הפעם הייתה קצת יותר עמוקה ומורכבת, אבל אפשר לסכם גם את התשובה שלהן כ"לא יודעת", ורצון לעבור הלאה.
אכן שאלה קשה.
בסוף היום ישבתי למדיטציה, ובשקט שנח על הבית והמחשבות, הבנתי פתאום שזאת בדיוק הדרך.
שיחות קטנות, תסכולים קטנים. שנים של טיפוח.
יש דברים שאי אפשר לעשות מהר, ולא כל דבר אפשר ללמד בשיחה בארוחת ערב אחת.
יש תובנות שלוקח להן זמן להשתרש ולהופיע.
וכמו כל תרגול, גם הורות דורשת התמדה, והרבה מאוד סבלנות.
Comments