מישהו מסתכל

הילדה שלי צורחת עכשיו באמצע הקניון, ואני יודע שכל מי שאמר שכדור הארץ סובב סביב השמש, ושהשמש עצמה היא כוכב זניח בשולי גלקסיה קטנה אי שם במרחבי היקום – פשוט טעה. אם לשפוט לפי המבטים של הסובבים אותי, מרכז היקום הוא בדיוק כאן, באמצע הקניון, עם הילדה הקטנה שצורחת, והאבא האומלל שעומד לידה.

אני עומד וממש מרגיש את המבטים סביבי. האישה המבוגרת שמזעיפה פנים לעברי ואפילו מנענעת את ראשה באכזבה, האבא שהולך עם שני ילדים וברגע שהוא עובר אותי הוא אוחז בידיהם, מאיץ ומדרבן אותם להמשיך הלאה בזריזות, כנראה כדי שלא ייכנס גם להם רעיון דומה לראש.

ואני עומד כאן, ומה שמפתיע אותי בסיטואציה הן דווקא התגובות שלי. אני רגוע לגמרי, מודע לחלוטין למה שקורה, מתמודד עם המצב כמו אבא אידיאלי. לא מתפרץ, לא מתרגש, מדבר עם הילדה, ומנסה להבין על מה המהומה ואיך אפשר לעזור לה.

ולמה זה מפתיע אותי? כי אני מתנהג ככה בזמן שכל העולם נועץ בי מבטים, דבר מלחיץ לכל הדעות, אבל אני יודע שאם היינו עכשיו בבית, דווקא אז, בסביבה הכי נוחה שלי, לא הייתי מצליח לגייס כזו שלוות נפש. אם היינו עכשיו בבית אני בטוח שהייתי חסר סבלנות להתנהגות שלה, הייתי מתעצבן ולא הייתי מצליח להגיב בקור רוח כמו שהייתי רוצה.

אז למה כשהילדה צורחת ברחוב אני מגיב בצורה רגועה, ובבית אני מאבד את שלוות רוחי? אני חושב שזה דווקא בגלל המבטים מסביב. בגלל שאני מרגיש שמישהו מסתכל עלי מהצד, אני חושב איך אני נראה לו, ואז גם אני מצליח לראות את עצמי מהצד, ובאופן הרבה יותר בהיר. בלי הכעס, התסכול וחוסר הסבלנות.

שזה בעצם בדיוק מה שאני מתרגל במדיטציה. לשבת בעיניים פקוחות, לא לנסות כן לחשוב או לא לחשוב, פשוט להתבונן במה שעולה. עולה כעס? עולה חוסר סבלנות? אני מסתכל עליהם, אבל לא חווה אותם ישירות. עולה מחשבה מציקה? מסתכל עליה עולה ועוברת הלאה. לא נאחז בה. ממשיך להתבונן, ואז לפעמים דברים נראים אחרת, לא כמו שהם היו במבט ראשון. כעס מתגלה כחוסר ביטחון. חוסר סבלנות מתגלה כעייפות או רעב. ואז זה קצת יותר פשוט להבין ולהתמודד.

אם אני חושב על זה, יכול להיות שדווקא תרגול המדיטציה הוא זה שמאפשר לי לראות את עצמי מהצד גם פה באמצע הקניון, ולא החשש שלי מאיך אני נראה לאנשים אחרים. כי בינינו, מי באמת מתסכל עלי עכשיו? אני בטוח שאני ראיתי עשרות פעמים ילדים של אחרים צועקים ברחוב, אבל גם אם תבקשו ממני יפה, אני לא אוכל עכשיו להיזכר באף אחת מהפעמים האלו.

גם עכשיו, אף אחד לא באמת מסתכל. לאף אחד לא אכפת.

האישה שהזעיפה פנים בכלל הסתכלה על חלון הראווה מאחורי, עם האופנה המצועצעת והמחירים המוגזמים. כשאני רואה את זה גם אני מזעיף פנים קצת. האבא שחלף על פני רץ להספיק להיכנס לחנות, כי הוא הבין שהוא באיחור והם תיכף סוגרים את הדלתות.

כשאני מבין שהאופן שבו אני פועל עכשיו נובע רק מהמודעות שלי לעצמי ולא קשור בכלל לאנשים אחרים שסביבי, אני יודע שיש לי היכולת לעשות אותו דבר גם בבית, כי חוץ ממני, אני לא באמת צריך אף אחד אחר שיסתכל.