על זן ובינה מלאכותית

כל כך הרבה כבר נאמר על בינה מלאכותית ועל איך שהיא עומדת לשנות את החוויה האנושית, שגם אני רציתי לגלות בעצמי על מה כולם מדברים.

מאוד רציתי כבר לפצוח בשיחה עם תוכנה, אבל הגוף שלי הזכיר לי שאני עדיין אנושי ולכן לפעמים רעב, אז מיד שמתי אוכל במיקרוגל ובזמן שהסתכלתי על הצלחת המסתובבת לה לאיטה ועל התבשיל מתחמם לו דרך פלא, חשבתי על כך שלמרות שלא הייתי צריך להכות באבן צור אחת כדי לחמם את הארוחה הזו, ומעולם לא הרגשתי רעב אמיתי בחיי, עדיין מצאתי כמה סיבות לסבול בחיים האלה.

את זה הם לא ייקחו לנו, המחשבים האלה.

ואם יש סבל, החוויה האנושית עדיין איתנו.

הכל בסדר.

המיקרוגל סיים לנסות לשנות לי את החוויה האנושית, לקחתי ממנו את הצלחת המהבילה וניגשתי למחשב.

בהתחלה שאלתי כמה שאלות כלליות ומשעשעות, ואכן נפעמתי ממהירות התגובה, ההיקף ויסודיות התשובה, ואז חשבתי לעצמי "בוא נעשה את זה מעניין", וביקשתי מהתוכנה לכתוב לי חמש מאות מילים על אבהות וזן.

תוך שניות קיבלתי חיבור מנומק שמסביר מה זה זן (זרם של בודהיזם), מה הוא מנסה לטפח (חמלה, נוכחות ברגע הזה), ולמה התכונות האלו יכול לעזור בחוויה הכאוטית של האבהות (תנחשו).

וואו.

כל מי שהתנסה אי פעם בכתיבה באופן תדיר או מעמיק יודע שמדובר ביחסי אהבה-שנאה. אני מניח שאפשר לומר את זה על כל סוג של יצירה. אתה מאוד רוצה ליצור אבל לפעמים זה מאוד לא פשוט. ולכן, כאשר ראיתי מאות מילים מופיעות כהרף עין על המסך ויוצרות טקסט מקיף ובנוי היטב, התחושה המיידית שלי הייתה פשוט קנאה.

אחרי שהזכרתי לעצמי שלקנא זה מאוד לא בודהיסטי, ולקנא במחשב זה סתם דבילי, קראתי שוב את התוכן, ושמתי לב שכל מה שנכתב הוא נכון, אבל פשוט לא רלוונטי. הטקסט היה מאוד אינטלקטואלי, אבל תרגול הזן, וודאי שגם האבהות, מאוד קשורים לחוויות ולרגש.

"קדימה, נעלה שלב", אמרתי לעצמי, וביקשתי מהתוכנה לנסח מחדש את התשובה, והפעם להכניס בה נימה אישית וקצת הומור.

מיד הופיעו עוד מאות מילים, שכללו בעיקר את מה שהיה כתוב כבר קודם, אבל דיברו בגוף ראשון, סיפרו על כמה תרגול הזן עוזר לו בזמן שהבנות שלו משגעות אותו (!), ואפילו כללו כמה דוגמאות משעשעות.

דיכאתי במהירות דחף עז לצרוח ולקפוץ מהחלון, ואחרי הפאניקה הראשונית שמתי לב שחוץ מזה שהתרשמתי מהטכנולוגיה, שום דבר אצלי בבטן או בראש לא זז בזמן שיצרתי בעזרת התוכנה את הקטע הזה.

וזאת נקודה חשובה.

יכול להיות שהייתי יכול להשתמש בכלי הזה כדי ליצור במהירות תוכן שהקוראים שלי היו נהנים ממנו, אבל - וזה אבל גדול, אני לא כותב כדי ליצור תוכן.

אם הייתי רוצה לכתוב אנציקלופדיה על זן, כנראה שזה היה כלי נהדר עבורי ומקל עלי את העבודה. אבל אני כותב כי זה חלק מהתרגול שלי, ובעבודה פנימית אין קיצורי דרך.

לימוד הזן הוא חווייתי, לא אינטלקטואלי. אפשר לקרוא המון ספרים על זן, ולא באמת להבין את זה. וגם אם מבינים חלק מהעקרונות, אם לא חווים את זה בעצמנו, בגוף, בנפש, אז הלימוד לעולם לא יוטמע או יבוא לידי ביטוי בחיי היום יום.

נכון, גם אני הגעתי לזן דרך קריאת ספרים. קראתי הרבה, אבל אחרי שנמאס לי כבר לקרוא שוב ושוב את האמרה שבזן, לקרוא זה פשוט לא מספיק, החלטתי גם לנסות.

ואז באמת נפתחה לה הדרך.

הרבה יותר קשה לשבת חמש דקות במדיטציה מלקרוא ספר במשך לילה שלם.

במובן דומה, זאת גם החוויה של האבהות. אפשר לקרוא על זה הרבה, אבל עד שאתה לא שם, אתה לא באמת מבין את זה. כן, כל מה שלומדים עוזר, אבל את חוסר האונים שאתה מרגיש שהתינוק בוכה ואתה לא מצליח לעזור לו, או את החום בגוף שאתה מרגיש כשהוא פתאום מחייך אליך לראשונה, אין שום ספר שיכול להעביר.

לכן אני חושב שאני אמשיך לכתוב בעצמי, כי בשבילי מדובר בחלק מהתרגול.

ואתם, קוראים יקרים, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא על זן ממני, מאנשים אחרים ואפילו מטקסטים שכתבו תוכנות, אבל אם אתם באמת רוצים לדעת על מה כל הרעש - נסו לשבת חמש דקות בשקט.