שלום (ב)עולמי

אני דווקא אוהב ויכוחים. זה חלק ממה שעושה את העולם מעניין בעיני. כמה משעמם היה פה אם כולנו היינו חושבים אותו הדבר...

אבל לאחרונה, אני לא מרגיש שאנשים סביבי מתווכחים. אני מרגיש שהם רבים. והם רבים כל כך הרבה, עד שכל האוויר הופך סמיך ממריבות.

אולי זה החום, שמצליח להעיק למרות המזגנים, אולי זה המצב, שמצליח לחלחל לתוך הבית שלי דרך מסכים ומחשבות, ואולי זה סתם גיל ההתבגרות שעומד בפתח.

מריבות על פוליטיקה, מריבות עם הילדות שלי, מריבות על איך לריב. כולם נאחזים בדעות שלהם, וכולם מדברים עליהן. חלק אפילו צועקים אותן. יש כאלה שמדברים על הצד השני, יש כאלה שמדברים אל הצד השני. יש כאלה שמדברים על כך שצריך לדבר, אבל נדמה שמרוב דיבורים, לאף אחד אין פנאי להקשיב.

וזה ההבדל בין מריבה לסתם ויכוח.

קשב.

"אתה לא מבין", היא אומרת.

מה שהיא באמת מתכוונת זה "אתה לא מקשיב".

והיא צודקת. הרבה פעמים היא צודקת.

ולמה אני לא מקשיב? לא כי לא איכפת לי ממנה, אלא כי אני עסוק יותר במה שמטריד אותי עצמי. לפעמים פשוט יש דברים אחרים שאני צריך לעשות באותו רגע במקום להתווכח איתה, לפעמים אני באמת לא מסכים איתה אבל אין לי סבלנות לקיים דיון, אבל בעיקר, אם אהיה כנה עם עצמי, אין לי את הנכונות והרצון לשנות את דעתי, אם יתברר שהיא צודקת. במילים אחרות – אני מפחד להקשיב באמת.

ולמה זה קורה?

כי אפילו לעצמי אני לא יודע להקשיב...

אם הייתי מבין את עצמי טוב יותר, הייתי מגלה על מה הפחדים האלה יושבים. ובאמת, במקרים הבודדים שזה קרה וכן הצלחתי להסתכל בצורה כזו אל תוך עצמי, הפחדים שהיו שם פשוט התפוגגו.

זן מאסטר ג'י-קואנג אמר פעם שכדי להשיג שלום עולמי אנחנו צריכים קודם כל להשיג שלום עם עצמנו.

וזאת כנראה ההכוונה.

כי רק מי שקשוב לעצמו, יכול גם להקשיב לדעות אחרות מבלי לפחד.

ורק מי ששלם עם עצמו יכול להתווכח כשצריך, אבל לא לשמור טינה.

אני לא יכול להציל את העולם, אבל העולם הפרטי שלי נוגע בעולמות הפרטיים של אנשים רבים אחרים.

ואם אני לומד להקשיב לעצמי, אני מקווה שהם יצליחו גם.

וזאת כבר התחלה טובה.